Shekinah III: My beloved whispers in my ear

And these words, which I command thee with this day, shall be upon thy heart…
And thou shalt bind them for a sign upon thy hand, and they shall be for frontlets before thine eyes.

—Deut. VI:6, 8

I.
My beloved whispers in my ear; she reveals herself to me—
her Words, jewels upon my breast, upon my hand, upon my forehead.
When my beloved walks in the field, the heron flies up with cackling praise;
she inspires the crane to laugh as it rises into the sky; the swallows dance for her.
I have come and gone with uncertainty and doubt; but my beloved inspires constancy:
Though in times of drought the hill dries out, the hollows hide some mud, remembering.
My beloved brings rain into the high, parched fields that have forgotten her;
she walks among the swaths and sheds her tears for each cut stalk.
The hollows swell with water to quench the beasts and grow the iris;
my beloved reflects their grace as they mirror the sky among the grasses.

II.
The storm was terrible: the thunder rumbled long in the night; the lightning terrified;
a wind blew through the window of the house and tapped upon the walls.
Yet, my beloved whispered in my ear and I wore her words like jewels.
In her arms I rested as the fields drank deeply, the dry holes filled with sweet water.
In the dark I am drawn to my beloved; she is even more glorious in the light:
She is a stand of gentian unexpectedly found near the edge of the willow.
An eagle flies above the goldenrod and pines; I know my beloved thinks of me.
The thought of my beloved eases my burden as I toil on the road to her house:
Her kisses, sweeter than blueberries freshly picked, inspire acorns to rise toward the sky;
her caresses provide strength to the birch, the aspen, the maple, the oak, but also to grasses.

III.
I hold my love; she holds me. I have studied her in the willow, the iris, the thistle:
finches, warblers, and wrens feed and live in her shelter, so my love feeds and shelters me.
The oats have been cut, the hay rolled and stored for the winter.
My love comes to me and whispers in my ear; she reveals herself to me.
The geese gather and call, flying over the trees, landing in the pond:
my love sighs and the grasses bend; the aspens sigh and my love bends to me.
Her kisses build the temple; her love holds me and I heal:
My beloved is mine, I am hers. She points to the flowers off the path:
small white bells, tiny blue trumpets, vetches, paintbrush; I don’t know all the names.
My beloved knows the Names of the Flowers; she whispers them to me: I embrace her.

—Michael Dickel
©1999

Hebrew

עברות

:III שכינה
אהובתי לוחשת לי באוזן

 והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצווך היום– על לבבך… וקשרת לאות, על ידיך; והיו לטופפות בין עיניך

-ספר דברים, פרק;, פסוקים ו’-ח;

  I.
אהובתי לוחשת לי באוזן; היא נגלת אלי-
מילותיה, תכשיטים על חזי, על ידי ועל מצחי.
כשאהובתי פוסעת בשדה, הענפה אצה מקרקרת תשבוחות:
לעגור היא נותנת השראה לצחוק במעופו אל השמיים; הסנוניות רוקדות עבורה.
באתי והלכתי עם ספק וחוסר ודאות: אולם אהובתי משרה השראה בלי הפסקה:
גם אם בשעת בצורת הגבעה מתייבשת; הנקיקים מחביאים קצת בוץ, זוכרים.
אהובתי מביאה גשמים אל הגבהים, אל שדות קמלים אשר אותה שוכחים;
היא מהלכת בין האלומות ומזילה דמעות על כל גבעול שנגדע.
הנקיקים מתרחבים ממים שמרווים את החיות ואת משקים ומצמיחים את האירוס;
אהובתי בבואה לחֵינם באותה מידה שהם משקפים את השמיים בין הדשאים.

II.
הסערה היתה נוראית: הרעם הרעים לאורך הלילה; הברקים הבהילו;
הרוח נשב מבעד לחלון ונקש על הקירות.
אבל עדיין, אהובתי לחשה לי באוזן ואני לבשתי את המילים שלה כמו תכשיטים.
נח בזרועותיה בעוד השדות בשקיקה שותים, הנקיקים היבשים במים מתוקים מתמלאים.
בחסות החושך אני נמשך אל אהובתי ובאור היא אפילו עוד יותר מופלאה:
היא גבעול גנציאן סגול הנמצא במפתיע בפאתי הערבה.
נשר חג מעל האורנים ושיחי שרביט הזהב הצהובים; אני יודע שאהובתי עלי חושבת.
המחשבה על אהובתי מקלה על המשא שלי בעוד אני עומל לעשות אל ביתה את דרכי:
נשיקותיה, מתוקות מאוכמניות טריות, מעוררות השראה באיצטרובלים להתעלות מעלה אל רקיע;
ליטופיה כוח נונתים לליבנה, לצפצפה, למייפל, לאלון אבל גם לעשב.

III.
אני מחזיק את אהובתי; היא מחזיקה אותי. למדתי אותה בערבה, באיריס, בחוח:
פרושים, גדרונים וסכבים ניזונים ובמקלטה חיים, ככה אהובתי מאכילה ועלי מגנה.
שיבולת השועל נחרשה, עובדה ואוחסנה לימות החורף.
אהובתי אלי ניגשה ולי באוזן לוחשת; היא מגלה עצמה בעבורי.
האווזים מתאספים וקוראים, עפים מעל העצים, באגם נוחתים:
אהובתי נאנחת והאווזים רוכנים; הצפצפה נאנחת ואהובתי רוכנת לעברי.
נשיקותיה בונות את המקדש; אהבתה אוחזת בי ואני מחלים:
אהובתי שייכת לי ואני לה. היא מצביעה לעבר הפרחים לצד הדרך:
פעמונים קטנים לבנים, חצוצרות זעירות כחולות; מברשות, מטפסים; אני לא מכיר את כל השמות.
אהובתי יודעת את שמות הפרחים; היא לוחשת לי אותם; אני אותה מחבק.

—מיכאל דקל

The English original was published in Midwest / Mid-East
and in Diogen pro kultura magazin / pro culture magazine.